<h1>ראב"ן סימנים ש"ח, ש"ט</h1>
<h2>דף ס.</h2>
ישראל אדנא וגוי אכובא חמרא שרי דלא נגע הגוי, ואי מצדד אצדודי הישראל פניו חמרא אסירי דאמרינן נגע ביה ואפילו חסירה הכובא, כיון דצדד פניו ממנו אמרינן הושיט ידו לתוך הכובא ונגע דכיון דעסיק הגוי ביין לקבלו בכובא צריך שמירה טפי מגוי דלא עסיק ביה דגוי דלא עסיק מתיירא שלא יתפס עליו כגנב. אמר רב פפא זיקא מליא וגוי דרי ליה ואזיל ישראל בתריה וחזי ליה דלא נגע ביה שרי דלא מצי מקרקש ליה דמליא הוא, חסיר הנוד אסור דהא מקרקש ליה והוי שיכשוך. כובא מליא אסורה דלא מצי מנטר ליה שלא יגע, חסירה שרי דלא מצי למינגע בה ולקירקוש ליכא למיחש כיון דמגולה הוא ואינה צרורה בפיה כמו נוד לא מקרקש לה שלא ישפך עליו היין. רב אשי אמר אין דרך ניסוך על ידי קירקוש הנוד אלא בשיכשוך ביין ביד בתוך הכלי.
מעצרא זיירא הוא הגת שדורכין ועוצרין בו הענבים, זיירא אמרינן במסכת שבת [קכ"ג.] הוא מכבש בלעז פרישא, ולמשנה אחרונה דתנן [נ"ה:] אין דורכין עם הנכרי בגת קאמר. בכוחו שלוקח הגוי הקורה או האבנים וטוען את התפוח כ"ע לא פליגי דאסור דמה לי דורך ברגליו ומה לי דורך בטעינותיו, כי פליגי בכוח כוחו כגון לעגל במעגלה כגון בגלגל שקורין שפיגלא והקורה יורדת על התפוח והוי המעגל כוחו והקורה כח כוחו. הוי עובדא בכוח כוחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד דאע"ג דכוח כוחו הוא הא הוא הדורך ולמשנה אחרונה אין דורכין, וכן הלכה. ושמעתי שהראשונים היו מתירין בגוי וישראל לעגל (ביחיד) [ביחד]. ורואה אני את דבריהם אם הישראל לחודיה יכול לעגל אפילו בדוחק דהוי הגוי כסייעו ומסייע אין בו ממש [שבת צ"ג.], אבל אם ישראל לחודיה אינו יכול לעגלו בדוחק עד שמסייעו הגוי אסור דאי לאו הגוי לא דריך.
